השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים. כשעלה השחר של האימפריה הישראלית – שקעה שמשו של השמאל ונולד הסמול. הסמול הוא אות קין, גנאי למשת“פ, אוהב ערבים, שונא ישראל, עוכר ישראל, לא פטריוט. הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא.

עד 1967, דווקא הספיק השמאל לעשות כמה פעולות מרשימות – השתלט על הארץ, חרש, זרע, קצר, הקים את המדינה, בנה את הצבא, ייסד מאפס את התעשייה, נלחם בערבים, התנחל, בנה את הכור האטומי, הביא לארץ מיליוני יהודים וקלט אותם, הקים קיבוצים, מושבים, חקלאות, בקיצור – היה בן-אדם. מה קרה ואיך קרה שהיום כל מה שנשאר מהשמאל הציוני הוא קומץ אנרכיסטים שמטריד את משמר הגבול כל יום שישי ליד גדר ההפרדה או במחסומים – ונשים בשחור?

ימין הוא ההיפך משמאל.

ימני מאמין שהים אותו ים. שמה שהיה הוא שיהיה. ימני הוא שמרן, מאוהב במילים, פולמוסן, מתנגד. בעיקר לכל שינוי. זאב ז‘בוטינסקי היה כזה. תקראו עליו בהמשך.

השמאל מאמין שאני ואתה נשנה את העולם. שמאלני הוא מהפכן, מעשי, פורץ דרך, מעז ומנצח. הימין מאמין שאם הקיים יימשך לנצח, כולנו נגאל בידי שמיים או כח עליון או מזל. השמאל מאמין שאנחנו חייבים לגאול את עצמנו, בעצמנו. השמאל הוא שהפך את הפנטזיה של בנימין זאב הרצל – למציאות.

דוד בן-גוריון היה כזה. גם עליו, תקראו בהמשך.

עכשיו רצים קדימה.

השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים, כי זנח את ערכיו. פרגמטיזם, בניין הארץ בכל מחיר, חברת מופת. הוא הפסיק לחלום לשנות את העולם והרקיב לימין. כל מה שהטריד אותו במוצאי המלחמה היה לשמר שליטה וכח ו-של-טון! להדק את הקיים, לצופף שורות, כמו שמרן אמיתי. המפעל הציוני שהיה כולו מעשה ידיו להתפאר, טבע בכיבוש.

הכיבוש מתאים לימין: מתמשך, יציב, הפוך משינוי וממהפכה ומשמאל. במצב כזה, לשמאל לא נשאר אוויר. רק לימין. כי השמאל חייב להיות כל הזמן בתנועה. וכשהמים עומדים, מסריח נורא והימין פורח.

אנחנו שמאלנים. נולדנו בארץ, היינו בתנועות נוער, שירתנו בצבא, עשינו מילואים, מלחמות (המבוגר שבינינו), ואנחנו חושבים שחייבים לחלק את הארץ עכשיו. היום, לא מחר. אנחנו משוכנעים שבן-גוריון צדק, שאנחנו כאן כי התנ“ך הוא הקושאן שלנו על הארץ האהובה שלנו. אנחנו מתעבים חזירים קפיטליסטים, אנחנו מתרגשים כשהדגל מונף וכשתזמורת צה“ל מנגנת את “התקווה”, משתדלים להיות מוסריים ודמוקרטים ולא סובלים משתמטים ואוהדי בית“ר (סליחה – רק את ה“קומץ”...).

אבל בשנים האחרונות אנחנו לא מוצאים את עצמנו בהפגנות של השמאל. אנחנו מביטים שמאלה ושמאלה ולא מוצאים אף אחד מהחברים שלנו. זה גם אף פעם לא הנושא הנכון להפגין נגדו או בעדו. ומי בכלל האנשים האלה לידנו? ואיפה דגל ישראל, קיבינימט? איך הרשינו לימין לגנוב לנו את דגל ישראל? איך הרשינו להם לגנוב לנו את ארץ ישראל ומדינת ישראל?

ובאמת, המבוכה רבה. איך יכול להיות ששמאלני אוהב את המדינה? איך יתכן שכשמאלנים אנחנו משוכנעים בזכותנו על הארץ הזאת? ורגע, מה עם “תהליך השלום”?

טוב, החלטנו לעשות חשבון נפש ולנסות ליישב את הסתירה. לנסח לעצמנו מהי דעתנו האמיתית. אנחנו מודים – ניגשנו למשימה בחשש גדול. מה יקרה אם נגלה שעמדותינו הם לא “שמאל” ושאנחנו בעצם ליכודניקים בארון?

החלטנו שהדרך הטובה ביותר היא למקם את עצמנו ביחס לכל הנקודות המרכיבות את קו ההפרדה בין השמאל לימין.

ושאלוהים יעזור לנו...