לפני שנה, פרסמנו במהדורה מחתרתית ומוגבלת, שמומנה על-ידינו, ספרון כיס כחול. "השמאל  הלאומי, טיוטא ראשונה להערות", קראנו לו. פרסמנו ופיזרנו בין חברות וחברים ומתעניינים. הדס מלניק, חברה זריזה, שחשבה שמגיע לכולם לקרוא, העלתה את הטקסט עצמו, קצת פחות מ-20,000 מילה, לאינטרנט. זה התפשט כווירוס ברשת. קיבלנו אלפי תגובות. לא פחות. חלק שנאו, חלק אהבו ממש, חלק אהבו וסנטו.

 

להגיד שהופתענו? לא הופתענו. בלילות הארוכים של כתיבת "השמאל הלאומי", ניחשנו מה יעורר מחלוקת, מה ימשוך את רוב האש ומי יגיב מה. ידענו ולא מחקנו.

גם בלי להסכים לכל פרט ופרט בניתוח של שמואל הספרי ואלדד יניב, אין לי ספק שהם צודקים בעיקר ניתוח הבעיה. אפילו יותר מזה: הם מצביעים על הדרך הנכונה כדי להתחיל להתעורר ולהתנער. בשתי מלים: שמאל לאומי.

את עיקר הבעיה הרי אנחנו מכירים: שום דבר לא מסכן את ההישג העצום של הציונות – מדינה ומולדת – כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא השחית את הדמוקרטיה כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא חוסם את הדרך לצדק חברתי כמו מפעל ההתנחלות.

מסמך כללי אך מדויק, כואב אך מבדח ורב חן. מחבריו מתקשים להאמין בשלום אך נחושים לסיים את הכיבוש. גם בהיותם חשדניים

המחברים מבכים את זניחתה של מדינת ישראל לטובת מדינת השומרון. הם דורשים, ובצדק, שרות לכולם: שרות צבאי ליהודים ולכל מי שחפץ. שרות אחר, אזרחי, קהילתי, לערבים. כי איש שמאל הגון יודע, שיש דבר כזה הנקרא קהילה ושמדינה בכלל וישראל בפרט, איננה אוסף של פרטים. מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו.

תל-אביב לוהטת באוגוסט, ומן החום הנורא, כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב מניפסט במטרה לכבוש מחדש את “השמאל”. ואיך יכבשו? ינסו להמציאו מחדש בעזרת רוח קרירה בת עשרים אלף מילה, מלטפת ומקררת אבל גם דוקרת. מרתקת. מעצבנת. מטרידה. מסקרנת. מצננת ומטלטלת את הראש לשמאל. ולשמאל.

יניב והספרי מעלים על המוקד את האשליות וחזיונות השווא של מזרח תיכון חדש. הם לא עורגים למלכות ישראל השלישית, אבל גם לא חולמים לנגב חומוס בדמשק. והכי חשוב, הם מנסים למצוא תרופה לטראומת הסכמי אוסלו ממנה לא הבריא השמאל עד היום. ישראליות פוליטית-שמאלית חדשה, לקראת מעשים. ציונית, פטריוטית ולאומית, במקום חורבות השמאל הישן והשוקע.

החברה הישראלית היהודית צריכה להבין משהו - הערבים לא יהפכו ליהודים. המיעוט הערבי, שהנו חלק לא קטן כלל מהחברה הישראלית, לא יחל לחגוג פורים, לא יתגייר, לא יהפוך את העברית לשפתו הראשונה, לא יעריץ את ביאליק כברירת מחדל, לא ישים תליון עם מגן דוד על צווארו ולא ירקוד לפי חליל היהודים, גג לפי חליל ג'ובראן. וזה בסדר גמור ! אל לנו לעשות טעות כה פטאלית ולדרוש זאת מהם.

לכבד את המדינה וסמליה-בהחלט. לא לבגוד במדינה ולהיות נאמן לה-בהחלט. לשמור על חוקיה-בהחלט. אך מכאן ועד למקום אליו דוחפים אנשים ימין מסוימים יש מרחק עצום, תהומי, מרחק כזה שאותם אנשי ימין מנסים לפצות עליו עם החומרים הלא נכונים. בור כזה, שמנסים לסתום עם חומרים לא מתאימים,סופו להתפרק לנו מתחת לרגליים ואינני מצליח להבין כיצד אותם אנשי ימין לא רואים זאת.

שואלים אותי פעמים אינספור: איך אתה יכול לטעון מצד אחד שלעם היהודי קשר היסטורי ברור לכל ארץ ישראל ומצד שני-שאנחנו כובשים את יהודה ושומרון? זו שאלה טובה,שמעמידה אותנו לא פעם במבוכה.אבל אל דאגה,יש פיתרון.

לשמחתנו יש פיתרון לסתירה הזאת שמאפשר לנו להרביץ עם נבוט למחבלים מהחמאס ביד אחת ולהחזיק שלט "מסיימים את הכיבוש למען ישראל" ביד השנייה. העם היהודי התפתח בארץ ישראל כולה-על שיריו,נביאיו,סיפוריו ומלכיו. הוגלנו פעמיים מהארץ, ובזאת האחרונה נשארנו בחוץ ל2000 שנים.השייכות על הארץ והריבונות עליה אבדה-אבל הקשר נשמר.

דיו רב נשפך על הנושא של הדרת נשים, מאגרי האחסון הדיגיטאליים נתמלאו בטוקבקים רבים ששפכו קיתונות רווי שנאה לכאן או לכאן. בימים האחרונים נזרקו לאוויר העולם השוואות רבות בין החברה החילונית לחברה החרדית, ארצה להתייחס לשתי נקודות השוואה.

נקודה ראשונה וחשובה היא השוויון המגדרי. לא אכנס לויכוח פרטני האם ישיבה של נשים במושב האחורי או חלוקה מסורתית של תפקידי נשים בחברה החרדית יוצרים אפליה מגדרית ונחיתות של נשים. ארצה רק להסב את תשומת ליבנו לעובדה שכל ההחלטות שנתקבלו בעבר ובהווה בנושאי הלכה נעשו על ידי גברים. בעולם החילוני כיום אכן מספר מקבלי ההחלטות והעומדים בעמדות כוח לגמרי לא שווה, אך ישנו שיפור ניכר. נקודת השוואה שנייה היא ההחפצה של נשים. אובייקטיביזציה של הנשים קיימת בשני העולמות. במגזר החילוני נשים רבות מוצגות במדיה עם כל מרכולתן בחוץ ואכן מסרים אלו מחלחלים לתוכנו ובאים לידי ביטוי בהטרדות מיניות וביחס מפלה כלפי נשים. בחברה החרדית הגברים גם כן מתייחסים אל גוף האישה כאל אובייקט מועד לפורענות אותו יש לחסות כדי שלא יכשיל את הגבר ויעורר את יצרו הרע. במקום להתייחס לרגלים של האישה או הילדה כאל מה שהן, רגלים של בנאדם אליהן יש להתייחס בהתאם ובכבוד. עם זאת, הטענה כי החברה המערבית מפשיטה נשים באותה מידה שבה החברה המסורתית מלבישה נשים לא מדויקת. השליטה הנורמטיבית של החברה הפטריארכלית החילונית בנשים משאירה פתח רחב לביטוי אישי, ואילו החברה החרדית מדקדקת על קוצו של סנטימטר בחצאית.

היו הייתה פעם עיר ושמה בית שמש. בית שמש הייתה, פעם, עיר חילונית. היא לא כזאת היום. ראש העיר שלה דתי, רבים מחברי המועצה דתיים וכך גם מרבית הגנים ובתי הספר (אם איני טועה, נשאר רק בית ספר יסודי חילוני אחד). כך הפכה לה בית שמש את עורה והשאירה את החילוניים עם פה פעור וטלפון בהול למשרד התיווך הקרוב תוך שהם צועקים "תקבע מחיר על הבית, תיקח את העציץ מהשכנה, קח גם את הגינה, רק תן לי להסתלק מכאן כמה שיותר מהר, אני לא יכול לחיות ככה".

סיפורה של בית שמש הוא הרבה דברים, בשבילי הוא חיזיון. למה חיזיון? כי מה שאתם רואים שם, אולי ואני מדגיש אולי, יקרה יום אחד כאן. כן כן, כאן אצלכם מתחת לבית, ליד הגינה, מחוץ לבריכה וליד הספרייה. זהו סיפור על שסע רחב ועמוק, שקיים לאורכה ולרוחבה של המדינה ומשסע בנו כל פעם קונפליקט חדש ודילמה חדשה. כל פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מהלכים על חבל דק, על הקצה, נזהרים בלשוננו ומבקשים לחוות את דעתנו בלי שאף אחד ייפגע. אלא ש, אין נוסחת קסם וגם הפעם, המאמר הזה, שבטח ייקרא רק על ידי כמה עשרות אנשים, יגרום לגלגלים שם בקופסא לעבוד ואז, או שתהנהנו עם הראש חזק בהסכמה, או שתסננו קללות ומילים על מי אני ומיהי משפחתי ומה הוא רוצה והוא פוגע באחדותה של ישראל, בצביונה ובמהותה.

תארו לכם מצב כזה- אדם עשיר לבוש בחליפה נכנס על התחנה המרכזית בבאר שבע, מקום מכוער ומעצבן בצורה בלתי רגילה, הוא אוסף את ההומלסים, הקבצים והמסכנים שנמצאים שם במשך רוב שעות היום ומוביל אותם אל מחוץ לתחנה. שם, בין תחנת המוניות לתחנת הרכבת, הוא מחזיק בידו שטר של 200 שקל גבוה באוויר . אל מול עיניהם הנוצצות ומבטיהם המתחננים הוא אומר: " אני אתן את הכסף למי שיסתובב עכשיו בתחנה ויקבל הכי הרבה כיפים". נשמע מופרך? אז זהו שלא.

כבר שנתיים שאני "חוזר לכיכר". אותו טקס הנצחה חשוב חוזר על עצמו בכל שנה: אותם פרצופים ואותן תמונות, אותם שירים ואותן תובנות. אין חדש תחת השמש-בכל עצרת רבין אפשרית, גם באלה שלא הייתי-העצרת לבשה גוון פוליטי מובהק של מחנה השמאל הציוני, כאשר היא מונעת מאנשי ימין, שלא מזדהים עם המסרים של השמאל, לבוא ולהשתתף בזיכרון הלאומי.

שלא תבינו לא נכון-אני שמאלני ואני ציוני ואם העבודה הייתה מתפקדת כמו העבודה בראשות רבין, היא הייתה זוכה לקול שלי בבחירות הבאות.

ערב טוב,
זו הפעם ה-16 שאנחנו חוזרים לכיכר כדי לזכור את יצחק רבין. לחפש בנרות את ממשיך דרכו. לשיר. לבכות. להתגעגע. ולהתרפק ביחד על איזו ארץ ישנה. ארץ שאבדה.

הגעתי לכאן הערב, כדי לבקש: די. די לבכי. די לרחמים העצמיים על מחנה שלם שהתרסק.
זו שעה גורלית מדי. נושאים חשובים מדי עומדים על הפרק מכדי שנתבוסס שנה אחרי שנה במה שהיה. או במה שיכול היה להיות.